החלטה בתיק רע"א 3686/05

1.        ביום 16.3.05 נענה בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ר' לבהר-שרון) באופן חלקי לבקשת המשיבים (הם הנתבעים בבית משפט קמא), והורה למבקשות (התובעות בבית משפט קמא) להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המשיבים בתביעה הכספית שהוגשה נגדן. גובהה של הערובה נקבע על סך של חמישה אחוזים מסכום התביעה (להלן - ההחלטה הראשונה). מאחר שסכום התביעה הועמד, לצרכי אגרה, על חמישה מיליון ש"ח, הרי שסכום הערובה אותה נדרשו המבקשות להפקיד הינו 250,000 ש"ח. ביום 24.3.05 קבע בית המשפט המחוזי כי הערובה תופקד תוך עשרה ימים (להלן - ההחלטה השנייה). בקשת רשות הערעור שלפניי מופנית כנגד שתי ההחלטות הנזכרות. יצוין, כי במועד מאוחר יותר הורתה הערכאה הדיונית על עיכוב ביצוען של ההחלטות האמורות .

2.        ההחלטה הראשונה, במסגרתה חייבה הערכאה הדיונית את המבקשות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבים, ניתנה כזכור ביום 16.3.05. ההוראה היחידה בדין לעניין קביעת ערובה כאמור אשר הייתה בתוקף בעת מתן ההחלטה הראשונה, הינה זו המצויה בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי). ביום 17.3.05, יממה אחת בלבד לאחר מתן ההחלטה הראשונה, נכנס לתוקפו חוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005 (ס"ח 1989, עמ' 238). במסגרת תיקון זה הוסף סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן - חוק החברות), אשר כולל הוראה ספציפית ביחס להפקדת ערובה לשם הבטחת הוצאות הנתבע, מקום בו התובעת הינה חברה או חברת חוץ. יצוין, כי בעבר נכללה הוראה בעלת אופי דומה במסגרת סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, אולם היא בוטלה עם חקיקתו של חוק החברות. הצעת התיקון לחוק החברות (ה"ח 3132, עמ' 638) כללה התייחסות להוספת סעיף 353א. בין היתר צוין כי "מוצע להחזיר לחוק את סעיף 232 לפקודת החברות כדי להבהיר כי לא היתה כל כוונה לשנות מן הפסיקה לפיה הוחלו כללים מיוחדים בכל הקשור לחיובה של חברה תובעת, במתן ערובה להוצאות הנתבע;...".

3.        הבקשה שלפניי מעוררת לכאורה מספר סוגיות עקרוניות. כך, מעלה היא את שאלת היחס בין סעיף 519 לתקנות סדר הדין האזרחי לבין סעיף 353א לחוק החברות. בהקשר זה מתעוררת השאלה האם יש בסעיף 353א האמור כדי לשנות את הדין הנוהג ביחס להפקדת ערובה על ידי תובעת שהינה חברה, או שמא אף טרם חקיקתו של סעיף זה ניתן היה להביא בחשבון את אותם השיקולים במסגרת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי (השוו, רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' ניב, פ"ד נד(2) 845). אם נאמר כי האפשרות השנייה היא הנכונה, הרי שהוספת סעיף 353א לחוק החברות נועדה אך לשם הבהרתו של הדין הקיים. סוגיה קשורה ונוספת העולה בענייננו נוגעת להיקף תחולתו של סעיף 353א לחוק החברות. כאמור, סעיף 353א נכנס לתוקפו לאחר מתן ההחלטה הראשונה. עם זאת, בעת מתן ההחלטה השנייה, וממילא אף במועד הגשתה של בקשת רשות הערעור, כבר נכנס הסעיף לתוקף. משכך, נשאלת השאלה האם יש להחיל את הוראת סעיף 353א על ענייננו אם לאו (לעניין זה ראו, א' ברק, פרשנות במשפט, כרך שני - פרשנות חקיקה (1993), 645-609). על אף חשיבותן של הסוגיות הנזכרות, אינני רואה צורך להכריע בהן במסגרת הבקשה דנא. החלטתו של בית משפט קמא לחייב את המבקשות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבים הינה החלטת ביניים. ככזו אין היא יוצרת מעשה בית דין, ולפיכך מוסמך בית המשפט המחוזי לשוב ולדון בעניין ואף לשנות את החלטתו (למשל, ע"א 450/64 איזנר נ' פינקלשטיין, פ"ד יט(1) 655). יוצא אם כן, שאף לו היינו מגיעים לכלל מסקנה כי סעיף 353א לחוק החברות אינו חל על ענייננו, וכי לא היה מקום להורות על הפקדת ערובה מכוחה של תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, היו המשיבים רשאים לשוב ולעתור לבית המשפט המחוזי בבקשה חוזרת לקביעת ערובה להבטחת הוצאותיהם. ברי, כי בקשה נוספת זו הייתה נבחנת בהתאם להוראת סעיף 353א לחוק החברות. בהתחשב בנסיבותיו של המקרה שלפנינו, ובכלל זה מצבן הכלכלי הרעוע של המבקשות, הרי שבחינה כאמור הייתה מובילה לחיובן של המבקשות בהפקדת ערובה, היינו לתוצאה דומה לזו אליה הגיע בית המשפט המחוזי.

4.        טענה נוספת אותה העלו המבקשות נוגעת לגובהה של הערובה אשר נקבעה על ידי בית המשפט המחוזי. אכן, סכום הערובה אשר נפסק על ידי בית משפט קמא איננו נמוך. עם זאת, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בגובהו של סכום הערובה אשר נקבע על ידי הערכאה הדיונית. המבקשות מציינות בבקשתן, כי בשנת 2000 ניתן לטובת המבקשת 1 פסק דין כספי כנגד חברה, אשר המשיבה 1 התחייבה לפרוע את חובותיה. פסק דין זה, אשר שוויו המשוערך מגיע לדברי המבקשות לכ-970,000 ש"ח, טרם בוצע על אף היותו חלוט. זכויותיה של המבקשת 1 על פי פסק הדין עוקלו על ידי המשיבה 1 במסגרת תובענה שהגישה נגד המבקשות לבית משפט השלום בתל אביב. אכן, אפשר שמבחינה עקרונית ראוי היה להביא את עובדת קיומו של פסק הדין החלוט בחשבון כשיקול להפחתת סכום הערובה. עם זאת, מתברר כי המבקשת 1 המחתה את זכויותיה על פי פסק הדין לבאי כוחה. משכך, שוב אין עוד מקום להתחשב בקיומו של פסק הדין לעניין הערובה.     

5.        הבקשה נדחית, איפוא. המבקשות יישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח.

           ניתנה היום, י"ט בתמוז תשס"ה (26.7.05).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: